היום שבו לא רציתי לרוץ

שבע שנים קמתי בחמש בבוקר. לא כי אהבתי את זה, אלא כי זה מה שעושים. אתה קם, אתה רץ, אתה חוזר, אתה ישן. זה לא היה משמעת — זה היה פשוט הצורה שבה החיים שלי נבנו, כמו שבית נבנה סביב קירות נושאים.

ואז בבוקר אחד באוקטובר, השעון צלצל ולא קמתי. שכבתי במיטה והסתכלתי בתקרה, וחיכיתי שהגוף שלי יעשה את מה שהוא עושה כל בוקר כבר שבע שנים. הוא לא עשה.

לא הייתה פציעה

זה החלק שהכי קשה להסביר. כשספורטאי נעלם, כולם מחפשים את הסיבה. קרע? ניתוח? ריב עם המאמן? הצעה מחו״ל? כשאמרתי שאין סיבה, אנשים הניחו שאני מסתירה משהו. האמת הפשוטה — שפשוט נגמר לי — הייתה בלתי קבילה.

הייתי במצב הכי טוב שלי. שברתי שיא אישי חודשיים קודם. וזה מה שאף אחד לא מבין: השחיקה לא מגיעה כשאתה נכשל. היא מגיעה כשאתה מצליח, ומבין שההצלחה הזאת דורשת ממך לעשות את אותו דבר בדיוק עוד עשר שנים.

ארבע שנים של שקט

עבדתי בחנות ספורט. זה נשמע כמו בדיחה, אבל זו הייתה העבודה הכי טובה שיכולתי לבקש. אנשים היו נכנסים, מודדים נעלי ריצה, ושואלים אותי אם הן טובות. לא ידעו מי אני. פשוט הייתי הבחורה שעוזרת עם הנעליים.

בשנה השלישית התחלתי לרוץ שוב. לא באצטדיון — בשדות מאחורי הבית של ההורים שלי, בלי שעון, בלי תוכנית. לקח לי זמן להבין שאני נהנית. לקח לי עוד יותר זמן להרשות לעצמי ליהנות בלי להפוך את זה מיד למשהו עם מטרה.

היום אני מאמנת ילדים בני שתים־עשרה. הדבר הראשון שאני אומרת להורים שלהם הוא שהילד שלהם לא חייב להיות אלוף. הם תמיד מופתעים. לפעמים הם מתאכזבים. אני ממשיכה להגיד את זה בכל זאת.